הייתי בן 17 כששמעתי לראשונה על “ג’ורדן היהודי”. המורה שלנו לאנגלית הדפיס מהאינטרנט כתבה מאיזשהו מגזין בבולטימור, סוג של הישג טכנולוגי בהתחשב בעובדה שהיה מדובר בעידן בו נטסקייפ נחשב דפדפן רלוונטי. הוא קרא, רובנו הקשבנו – כולם אמנם הבינו את המלה ג’ורדן, אבל לא כולם הבינו אנגלית – והמסקנה היתה שגם יהודים אורתודוכסים מסוגלים לעוף. עבור צעירים דתיים חולי כדורסל שבדרך כלל רק ייחלו לעוף מהכיתה, ההכרה היתה מעודדת.

 בכתבות פרופיל מהסוג הזה, המציאות תמיד נשמעת הרבה יותר טוב מכפי שהיא באמת. תמיר גודמן, מושא הכתבה ההיא ושל עוד כמה כתבות באותה תקופה – המפורסמות שבהן ב”ספורטס אילוסטרייטד” וב-ESPN- יכול להעיד על כך. “בגיל 17 היו לי 700 בקשות לראיונות בשבוע”, אמר השבוע ל”ספורט הארץ”, “אי אפשר להכיל את זה בגיל הזה. כשהיו קוראים לי ‘ג’ורדן היהודי’, הייתי אומר: ‘הוא הגדול בכל הזמנים, אני אפילו לא קרוב אליו. עובדה, אני עדיין צריך לשלם 140 דולר בשביל הנעליים שלו'”.

גודמן באחד האימונים עם הילדים. “יש אתלטים יהודים מצוינים, ואנחנו מנסים לתת להם צ’אנס למצות את הפונטנציאל שלהם”..

הנעליים של ג’ורדן היו גדולות בכמה מידות, מן הסתם, אבל בדיוק כמו שמירת שבת וקיום מצוות, זה לא מנע מגודמן להפוך לשחקן כדורסל מקצועני ולחתום במכבי תל אביב ב-2002. את ההמשך כמעט כולם מכירים: השאלות לקבוצות כמו גבעת שמואל וקרית אתא, עונות במכבי שוהם מליגת המשנה ובהמשך במכבי חיפה. בכל פעם שהג’ינג’י עם הציצית והכיפה צבר מעט מומנטום, הוא נבלם על ידי פציעות. בפברואר 2009 שוב התקבצו סביבו כלי התקשורת, הפעם כדי לסגור את המעגל שפתחו בקול תרועה עשר שנים בדיוק קודם לכן. המקום בו בחר גודמן להודיע על פרישתו בגיל 27 – במוזיאון שמוקדש לילדים יהודים בברוקלין – סימל את הקריירה החדשה שלו. או אולי אפילו את המשכה, רק מזווית שונה.

“כדורסל תמיד היה חלק גדול בחיי ותמיד יהיה”, אומר גודמן, שמפעיל כיום מחנות כדורסל לילדים ומרצה בפני קהילות רבות בארה”ב, “אני מסתכל על זה כך שהקריירה שלי עדיין נמשכת, אפילו אם זה קורה בצורה אחרת. מה שלמדתי בקריירה שלי בכדורסל משפיע מאוד על מה שאני עושה היום. אני ממשיך לנסות לעשות טוב דרך המשחק ולעורר באנשים השראה באמצעות הסיפור שלי. אם הייתי ממשיך להצליח בכדורסל, אני לא חושב שהייתי יכול לעשות את מה שאני עושה היום”.

הצלחה, כפי שאומר גודמן, היא תלוית הגדרה. בעוד שהמדדים הסטטיסטיים לא יצמידו אותה כשם תואר לקריירה המקצוענית שלו, אפשר לנסות לחשוב מחוץ לקופסה ולהביא בחשבון פרמטרים אחרים, מדידים פחות ומציאותיים יותר. חיזוק חוסן מנטלי, למשל. זו הסיבה שבאמת אפשר להבין את גודמן כשהוא אומר שמעולם לא היו לו חרטות כשהסתכל לאחור על הקריירה שלו.

“אני רואה את זה כך”, הוא פורש את משנתו, “אם דברים לא מסתדרים, אפשר להיות שליליים או לנסות להשתמש בזה לטובה ולתת השראה לאחרים. זה תמיד מה שניסיתי לעשות, במיוחד בתקופה שלי בישראל. כל הזמן היו לי פציעות, ניתוחים, דווקא כשהייתי משחק טוב. זה היה כך במשך שש שנים. הייתי יכול להחליט להיות עצוב, אבל החלטתי שלמרות שאני פצוע ולא משחק, הראש שלי תמיד יישאר במשחק. הייתי יושב על הספסל, מקשיב למאמן ורואה את המהלכים והמשחק מכיוון שונה לגמרי. המון ממה שאני עושה כיום מושפע מהתקופה הזו, מהמאבקים שעברתי בקריירה”.

הסטארט אפ של גודמן. “זו ציצית כשרה למהדרין. לא היה פשוט לייצר אותה לאור ההלכות השונות, אבל עשינו דבר קדוש”.

ובכל זאת – “ספורטס אילוסטרייטד”, ESPN, העניין עם ג’ורדן. לא כל אחד היה מצליח להשאיר מאחור את האכזבה אחרי חבילה כזו בשלב כל כך מוקדם. מצד שני, כמות האופטימיות שיש בגודמן מבהירה שלא מדובר בכל אחד. “אני שלם עם עצמי”, הוא אומר, “אפשר להיות ציניים ולא להאמין לכך, אבל האמת היא שפשוט נתתי יותר מ-100% בכל יום. לא פרשתי ולא עזבתי כשהיה קשה. חזרתי משלוש פציעות שבאופן פוטנציאלי היו יכולות לסיים לי את הקריירה. היתה תקופה שהייתי בישראל בלי כסף ובלי עזרה, אבל בשש בבוקר כבר הייתי רץ על המדרגות בהדר יוסף, עם דמעות וזיעה. ב-2009 כבר לא היה לי שום סיכוי לחזור לשחק. כנראה שהשם לא רצה שאשחק יותר. תמיד היתה לי מטרה – להיות שחקן יהודי גאה – ועמדתי בה. תמיד נתתי הכל, ולכן אין לי על מה להתחרט. פיסית לא הייתי מסוגל לחזור, ומנטלית גדלתי כאדם”.

כיום הוא מתגורר בקליוולנד עם אישתו וארבעת ילדיו. הוא מקורב לעמרי כספי וניהל את מחנה הכדורסל שלו (“אנחנו מתכננים יחד דברים מרגשים שיעזרו לאתלטים יהודים”, אומר גודמן). לא מזמן השלים תואר אקדמי ממכללת מרילנד באמצעות קורסים מקוונים, ואיכשהו הצליח למצוא זמן לכתוב שני ספרים: מדריך לכדורסלן היהודי וספר ילדים. שניהם מושפעים מסיפורו האישי, מורשת קרב שעדיין מסופרת באופן תדיר בקהילות יהודיות בארה”ב. גם אם הקריירה המקצוענית כבר נשכחה, את השם גודמן – ובעיקר את הכינוי המיתולוגי – עדיין זוכרים.

“כמעט בכל מקום עדיין מזהים אותי”, הוא אומר, “עד היום מזכירים לי כל מיני דברים מהתקופה ההיא. זו היתה תקופה משוגעת, אבל מעולם לא הקדשתי יותר מדי תשומת לב לתקשורת סביבי. אם כבר, השתמשתי בה כדי להבהיר שהסיפור הוא לא אני אלא היהדות, וכדי לעורר השראה. אני אסיר תודה שבורכתי בכך שיכולתי לחיות את החלום שלי – לשחק כדורסל במכללה ובמקצוענים מבלי להתפשר על שמירת שבת”. גודמן טוען כי הוא בהחלט חושב שזה אפשרי שבעתיד הקרוב נראה עוד שחקני כדורסל יהודים-אורתודוכסים. “יש אתלטים יהודים מצוינים, ואני ועמרי מנסים לתת להם צ’אנס להגיע לפוטנציאל שלהם בפעילויות שאנחנו עושים. צריך לזכור שיהדות לא אומרת ‘אל תעשה כך וכך’, אלא פשוט ‘תעשה את זה בצורה כזו'”.

אולי זו הפילוסופיה שהובילה אותו גם לסטארט-אפ. לאחרונה המציא גודמן ציצית משולבת עם גופיית כדורסל. “כששיחקתי במכללה, אנשים אמרו לי שאני לא חייב לשחק עם ציצית כי זה הורס משהו קדוש”, הוא מסביר כיצד החל המיזם, “אז הייתי הולך איתה עד המשחק, מסיים אותו ומיד שם אותה שוב. כשהגעתי לישראל, בא אלי עוזר מאמן ושאל אותי ‘למה אתה מוריד את הציצית במשחק?’. עניתי לו את התשובה הסטנדרטית, אלא שאז באמת חשבתי על העניין. שחקתי כמה ציציות והחלטתי שיום אחד אמציא משהו שיפתור את הבעיה הזו”.

תמיר גודמן במדי גבעת שמואל, בשנת 2006. בכל פעם שהג’ינג’י עם הכיפה והציצית צבר מעט מומנטום, הוא נבלם על ידי פציעות. צילום: ניר קידר

למשהו הזה כבר יש שם, sport strings tzizit. בין היתר זה גם דוחה זיעה, אבל חשוב מכך – זה כשר למהדרין. “זה לא היה פשוט”, אומר גודמן, “יש המון הלכות, ואחת מהן היא שהציצית צריכה להיות פתוחה בצדדים. חוץ מזה, רבנים לא מאשרים לחבר ציצית לסוג הבד שחולצות שסופגות זיעה עשויות ממנו. הפיתרון היה לייצר שתי שכבות שכמעט לא מבחינים בהן. שמעתי לאחרונה מחייל יהודי אמריקאי באפגניסטן שהוא מאוד מרוצה, ועכשיו אני מנסה ליזום שיתוף פעולה שיכניס את זה גם לחיילים בצה”ל. כשקיבלתי את ההכשר לכך, חשבתי על המשמעות של מצוות ציצית – ‘ועשו להם ציצית’. אני באמת עשיתי להם, שיהיה להם נוח. זה דבר קדוש”.

קדוש כמעט כמו ארץ הקודש. גודמן ממשיך לשמור על קשר הדוק עם ישראל, בדמות סקייפ עם אמא ותקשורת מזדמנת עם חברים כמו דייויד בלאט, מוטי אמסלם, ג’ף רוזן, עידו קוז’יקרו ומשה ברנר. יום אחד הוא יחזור, אולי, אבל רק אחרי שייתן עוד קצת השראה מעבר לים. “בסופו של דבר, הסיפור שלי מגדיר מחדש הצלחה ומוכיח שלכל אחד יש את המסע שלו”, הוא מסכם, “השאלה היא כיצד אתה מגיב לדברים בהם אפשר לשלוט ולדברים בהם לא ניתן. אני באמת מאמין שכל מה שעברתי נועד כדי שאוכל לעזור לאחרים”. בהתחשב בכך שלגודמן יש כמויות מסחריות של אמונה, בהחלט אפשר להאמין לו.